ביהמ"ש לא ידון בשאלות אקדמיות גם אם מדובר בשאלות משפטיות עקרוניות

בקשת רשות על החלטת בית המשפט לענינים מינהליים (כב' השופט ר' סוקול) לדחות בקשות לסעדים זמניים שהגישה המבקשת (להלן: הרכבת) במסגרת עתירתה נגד המשיבה 1 (להלן: העירייה) בענייני ארנונה.

רקע ועובדות

1.        במסגרת סכסוך קודם בענייני ארנונה נחתם ביום 16.7.2003 הסכם פשרה בין הרכבת לעירייה. בהסכם נקבעו הסיווגים לנכסי הרכבת בתחום העירייה וכן נקבע בו כי העירייה תתקן את חיובי הרכבת על פי הסיווגים המוסכמים. כאן גם המקום לציין כי במהלך השנים כללה העירייה בחיובי הארנונה שנשלחו לרכבת הנחה בסך 45% מסך החיוב שהוטל וזאת על פי פקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פיטורין) 1938.

2.        הרקע לסכסוך הנוכחי הוא מכתב מיום 23.11.2005 ששלחה העירייה לרכבת מכתב שכותרתו "תיקון שומת ארנונה לשנות הכספים 1997-2005 לנכסי הרכבת בעיר חדרה בעקבות ביטול הנחת המדינה". במכתב עמדה העירייה על כך שמשנת הכספים 1997 מבוטל סעיף 61 לחוק רשות הנמלים והרכבות שהשווה לעניין ארנונה בין דין הרכבת לדין המדינה. העירייה טענה כי הרכבת לא עידכנה אותה על השינוי שחל כאמור בחקיקה - שינוי שמשמעותו ביטול ההנחה ממנה הייתה זכאית הרכבת להנות עד שנת 1997. בנסיבות אלה הודיעה העירייה לרכבת כי היא מתקנת למפרע את שומות הארנונה שמאז 1997 במובן זה שתבוטל ההנחה בסך 45% שניתנה בהן וכן יתווספו הפרשי הצמדה וריבית על אותם סכומים שלא שולמו.

3.        זמן קצר לאחר קבלת המכתב מיום 23.11.2005 הגישה הרכבת עתירה לבית המשפט לענינים מינהליים בה היא ביקשה כי יקבע, בין היתר, כי היא זכאית על פי פקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פיטורין) 1938 להנחה בשיעור של 45% מתעריפי הארנונה בהם היא חוייבה וזאת מאחר שהיא מחזיקה את הנכסים שבשטח העירייה מטעם הממשלה ולצרכיה; כמו כן ביקשה הרכבת שיקבע כי ההסכם שנחתם בינה לבין העירייה ביום 16.7.2003 עומד בתוקפו.

4.        במסגרת העתירה הגישה הרכבת בקשות לסעדים זמניים שעניינם עיקולים שהטילה העירייה על חשבונות הרכבת במסגרת הליכי גביה שננקטו. הרכבת ביקשה כי יינתן צו המונע מהעירייה להטיל עיקולים על חשבונותיה וכן כי יבוטלו עיקולים שהוטלו.  יצויין, כי הליכי הגבייה ננקטו ראשית הן על פי פקודת המסים (גביה) (להלן: פקודת המסים) שהוחלה על גביית ארנונה מכוח אכרזת המסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה ברשויות המקומיות)(הוראת שעה), התש"ס-2000 (להלן: אכרזת המסים) והן על פי פקודת העיריות. טענת הרכבת הייתה כי על פי אכרזת המסים אין לנקוט בפעולות גבייה לגבי סכומים שנויים במחלוקת וכי מאחר שכל חוב הארנונה לגביו הופעלו הליכי הגבייה שנוי במחלוקת לא הייתה סמכות לנקוט בהליכי גבייה. הרכבת הוסיפה כי אכרזת המסים מונעת נקיטה בהליכי גבייה של חובות שנויים במחלוקת הן מכוח פקודת המסים והן מכוח פקודת העיריות.

5.        בשלב זה הודיעה העירייה כי היא מפסיקה את הליכי הגבייה שננקטו על פי פקודת המסים אך כי הליכי הגבייה על פי פקודת העיריות ימשכו. העירייה טענה כי אין באכרזת המסים - שהיא חקיקת משנה - כדי למנוע מהעירייה לנקוט בהליכי גביה מכוח פקודת העיריות - שהיא חלק מהחקיקה הראשית - גם לא לגבי חובות שנויים במחלוקת. בהקשר זה טענה העירייה כי מניעת הליכי גבייה מכוח פקודת העיריות לגבי חובות שנויים במחלוקת עלולה לפגוע אנושות בעיריות שהרי אם ימנעו הליכי גבייה כאמור דווקא הנישומים המחוייבים בסכומים שנתיים גבוהים "ייצרו" מחלוקות וימשכו אותן על פני שנים - והכל מתוך נסיון לכופף את ידה של העירייה ותוך פגיעה בתקציבה השוטף המבוסס על תשלומי הארנונה. העירייה הדגישה כי בכל אופן בענייננו ננקטים הליכי הגבייה רק לגבי סכום ה"חוב השוטף" לשנת 2006 שהוא סכום הארנונה שהייתה משלמת הרכבת כרגיל על פי הסכם הפשרה ולאחר הנחה בסך 45% ולא ננקטים הליכי גבייה לגבי הפרשי החובות שנוצרו בגין תיקון השומות הרטרואקטיבי לשנים 2005-1997.

6.        בית המשפט לענינים מינהליים דחה כאמור את הבקשות לסעדים זמניים. בית המשפט קבע כי אין באכרזת המסים כדי למנוע מהעירייה נקיטת הליכים על פי פקודת העיריות גם לא לגבי חובות שנויים במחלוקת. בית המשפט הוסיף וקבע כי טענת הרכבת שכל חוב הארנונה שנוי במחלוקת - דהיינו שהרכבת כלל אינה חייבת בתשלום ארנונה לשנת 2006 - סותר את טענת הרכבת שהסכם הפשרה מחייב את הצדדים. לבסוף קבע בית המשפט כי:

"חיוב הרכבת לשלם את אותם סכומים כפי ששולמו בעבר ועיכוב הליכי הגבייה לגבי שאר החיובים מהווים איזון ראוי של האינטרסים השונים. דומה גם שאין חשש ממשי שמא העירייה לא תוכל להשיב את המס שתגבה, אם הרכבת תזכה בעתירתה. אשר על כן הנני דוחה את הבקשה. הצווים הארעיים שניתנו בתיק זה לעיכוב הליכי העיקולים מבוטלים. עם זאת מובהר כי [העירייה] תוכל לנקוט הליכי גבייה רק לגבי החוב השוטף לשנת 2006 ואילך"

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפני.

בקשת רשות הערעור

7.        בבקשת רשות הערעור המשתרעת - ללא צורך - על פני לא פחות מעשרים וחמישה (25) עמודים טענה הרכבת כי בית משפט קמא שגה בהחלטתו. לטענת הרכבת "בקשת רשות ערעור זו, מביאה לפתחו של בית המשפט הנכבד, סוגיה חשובה ביותר [...] והיא הסוגיה האם ניתן לפעול בהליכי גביה מנהלים לגביית חוב ארנונה שנוי במחלוקת על פי פקודת העיריות". הרכבת טוענת כי אין מחלוקת על כך שלא ניתן לנקוט בהליכי גביה על פי פקודת המסים כאשר חוב הארנונה שנוי במחלוקת וכי אין כל הגיון שהעירייה תוכל "לעקוף" איסור זה על ידי פניה "למנגנון מקביל לחלוטין, הקבוע בפקודת העיריות". נימוקים רבים נוספים מובילים את הרכבת למסקנה כי אין לנקוט בהליכי גביה מכוח פקודת העיריות כאשר החוב שנוי במחלוקת. הרכבת הוסיפה וטענה כי גם אם יקבע - בניגוד לטענתה - כי העירייה מוסמכת מכוח פקודת העיריות להטיל עיקולים על חובות שנויים במחלוקת הרי שיש לקבוע כי אין לה סמכות לחלט את הכספים נשוא העיקול. בהתייחסות לקביעת בית המשפט כי קיימת סתירה בין הטענה שהסכם הפשרה מחייב את הצדדים ובין הטענה כי כל חוב הארנונה לגביו הופעלו הליכי הגבייה שנוי במחלוקת טענה הרכבת כי הסכם פשרה כשמו כן הוא ומשהעירייה התנערה מההסכם שמורות לרכבת כל טענותיה - לרבות הטענה כי אינה צריכה לשלם ארנונה כלל - וכי לכן כל החוב לגביו הופעלו הליכי הגבייה שנוי במחלוקת. בהקשר זה ציינה הרכבת כי היא פתחה בהליכי השגה וערר לגבי שומת 2006 ושאם יתקבלו טענותיה שם יביא הדבר לביטול השומה כולה לרבות החוב "השוטף" שלגביו ננקטו הליכי הגבייה. לכן, טענה הרכבת, אין לומר כי החוב "השוטף" - דהיינו סכום הארנונה לשנת 2006 על פי הסכם הפשרה ולאחר הנחה בשיעור של 45% - אינו שנוי במחלוקת. הרכבת הוסיפה וטענה כי בית המשפט גם טעה כאשר קבע שאין חשש ממשי שהעירייה לא תוכל להשיב סכומים שיגבו היה ויתברר כי לא היה מקום לגבותם.

8.        העירייה הגישה מספר הודעות מבלי שנתבקשה. לטענתה קיים "אבסורד" בעמדת הרכבת אשר מחד גיסא הגישה עתירה בה ביקשה כי יקבע שהסכם הפשרה עומד בתוקפו אך מאידך גיסא מסרבת היא לשלם את הארנונה כפי שנקבעה באותו הסכם בדיוק וטוענת כי "כל הסכום שנוי במחלוקת". בהקשר זה הפנתה העירייה להחלטה של כבוד השופט ע' פוגלמן מיום 23.1.2007 ב- בש"א 32314/06 (במסגרת עת"מ 2397/06) שניתנה גם כן בעניינה של הרכבת בסכסוך דומה מול עירייה אחרת שם קבע השופט פוגלמן כי "אין להלום מצב בו נישום המחזיק במבנה ובמקרקעין עתירי שטח יוכל בהבל פה ובמנותק מתשתית קונקרטית לטעון לקיומה של מחלוקת כוללת, ובכך יוכל להימנע באופן מוחלט מתשלום ארנונה למשך פרק זמן של שנים מספר". העירייה הוסיפה וטענה כי מהלכיה של הרכבת מונעים מהרצון "להעניש" את העירייה על תיקון השומות לעבר ועל ביטול ההנחה של 45% כאשר לטענת העירייה "הרכבת פעלה בצורה לא ראויה, שאינה הולמת חברה ממשלתית, והכל, מתוך ניסיון להפעיל לחץ פסול על העיריות באמצעות עצירה מוחלטת של התשלומים". לבסוף טענה העירייה כי הרכבת לא הראתה איזה נזקים בלתי הפיכים יגרמו לה באופן המצדיק היעתרות לבקשתה.

דיון

9.        דין הבקשה לרשות ערעור להדחות. הרכבת הציבה במוקד בקשתה את השאלה האם ניתן לנקוט בהליכי גביה מינהליים מכוח פקודת העיריות לגבי חובות ארנונה שנויים במחלוקת. הרכבת טענה כי מדובר בשאלה משפטית חשובה ביותר שטרם ניתנה בה הכרעה של בית משפט זה. אכן יתכן שמדובר בשאלה חשובה. יתכן גם שבית משפט זה טרם אמר את דברו בשאלה. ואולם השאלה כלל לא מתעוררת בתיק שלפנינו שהרי בנסיבות העניין החוב לגביו נקטה העירייה בהליכי גבייה מכוח פקודת העיריות אינו "שנוי במחלוקת". על כן, דיון בשאלת הגבייה על פי פקודת העיריות של חוב ארנונה שנוי במחלוקת הוא בענייננו דיון אקדמי המנותק מההקשר העובדתי הקונקרטי ומכך ככלל יש להימנע. כפי שקבע השופט ד' לוין:

"נקבע לא אחת שבית המשפט לא יידרש לכל הליך שאינו בא לפתור מקרה קונקרטי אלא מתבקש לקבוע דעה אקדמית" (רע"פ 4753/90 שדה נ' מדינת ישראל (מיום 21.11.1990)).

ויפים בהקשר זה גם דבריו של השופט מ' חשין לפיהם:

"הרשות השופטת נוצרה, מעיקרה ובעיקרה, לדון בסיכסוכים בין בעלי דין - נזכיר שענייננו כאן הוא בתחומי המשפט האזרחי - ומקום שאין סיכסוך-של-אמת בין בעלי הדין, ממילא יטרוד בית המשפט מעל פניו מבקשי הלכה 'תיאורטית', 'אקדמית', 'מוקדמת' וכיוצא באלה" (ע"א 490/92 שאבי נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז (3) 700, 707 (1993))

10.      ודוק: כלל זה חל הן בגדרי המשפט האזרחי והן בגדרי המשפט המינהלי (ראו והשוו דבריי ב- ע"א 7175/98 המוסד לביטוח לאומי נ' בר מימון בע"מ (בפירוק) (מיום 17.12.2001)) ועל כך אין להתפלא שהרי "העיקרים המאפיינים את הרשות השופטת הם הספציפיות והקונקרטיות" (בג"ץ 240/98 עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' השר לענייני דתות, פ"ד נב (5) 167, 182 (1998)).